דברים שנאמרו באזכרה של תחיה, במלאת עשור למותה,

ג' טבת תשע"ג ע"י אחייניתה שיראל ברוכי

בס"ד
היום באזכרה שמסמלת כבר 10 שנים שלמות ללא תחיה, הגיע הזמן שגם אנחנו, האחיינים, נדבר, נזכיר ונזכור.
זכיתי שתחיה תהיה בכל הילדות שלי! הדודה הנערצת, המשקיענית, זאת שהייתה מוכנה לקחת אותנו איתה אפילו כשעשתה בייביסיטר על עוד ילדים בישוב. תחיה שמצאה לנו חברות בבית-אל בצורה הכי פשוטה וקלילה, בחיוך המקסים שלה ניגשה לילדה שעברה ברחוב ושאלה "רוצה להיות חברה שלהן?"
תחיה שתמיד מצאה דרך מקורית להעסיק אותנו!
תחיה שלימדה אותי לרכב על אופנים בסבלנות אין קץ.
אני רוצה לספר סיפור קצר מהילדות שאני נזכרת בו וממחיש כמה תחיה הייתה רגישה ומבינה. סבתא קנתה לנו לחג כלשהו שמלה מיוחדת שהיו לה כתפיות רחבות ומרופדות. באחת השבתות בבית-אל היה חשוב לאמא שנלבש אותן ואני סירבתי בכל תוקף כי הכתפיות הציקו לי. תחיה, שקלטה ישר את התמונה, ניגשה אלי ולקחה אותי לחדר שלה למעלה, שם כשישנו על המיטה בהרגשה שזאת רק אני והיא, היא הסבירה לי כמה חשוב לשמח את סבתא וכמה היא רוצה לשמח גם אותי. היא העניקה לי שרשרת עם אבן סגולה, הרגשתי כ"כ מיוחדת. מיותר לומר שתוך שניה הכתפיות כבר לא הציקו..
אצל תחיה כל אחיין הרגיש הכי הכי. תמיד כשהיית נכנס לחדר, ראית ציורים וברכות שכל אחד עשה עבורה והיא תלתה את כולם!! גם על המראה וגם על הארון, מבפנים ומבחוץ.
עצוב לי שתחיה הייתה רק בחלק מהחיים שלי. כ"כ הייתי רוצה להתראות איתה היום, עם המשפחה שהקמתי.
האזכרה יוצאת לדעתי דווקא ב"זאת חנוכה", באור הגדול של 8 הנרות, כי תחיה שלנו הייתה אור עצום! באישיות, בשמחת החיים, בנתינה, באהבת ד' וברגישות שלה לכל אחד.
אני מרגישה שיש לי חובה לפרסם את האור, להמשיך אותו. לא סתם קראתי לבת שלי שלהבת תחיה, כי השלהבת שלה, האור הייחודי שהיה לה, לא נגמר חס וחלילה במותה ולא נפסק גם לאחר 10 שנים. אנחנו, המשפחה וכל אלה שהכירו אותה, יודעים להעריך את הנשמה הגדולה הזאת שהייתה עימנו.
אני יודעת שתחיה ממשיכה ללוות אותי בחיים שלי, ללוות את כולנו. ברגעים הקשים אני פונה אליה ויודעת שהיא שם מקשיבה, מסורה ואוהבת כמו שהייתה תמיד.
יאללה, שתגיע כבר תחיית-המתים, כי כבר אי אפשר, אנחנו יותר מדי מתגעגעים!